מוסיקת ראפ
ראפ הוא ז'אנר מוזיקלי המשתייך למוזיקה שחורה, (מונח המתייחס למספר סגנונות שהתפתחו בקרב אוכלוסיית השחורים באמריקה, החל מג'אז ורית'ם אנד בלוז, דרך רגאיי ועד הראפ וההיפ-הופ של ימינו). סגנון הראפ והיפ הופ מהווה אחד מארבעת היסודות בתרבות ההיפ הופ.
המושגים "ראפ" ו"היפ הופ" מתארים את הסגנון המוזיקלי הנזכר לעיל, אך לכל אחד מהם משמעות נוספת. המושג "היפ הופ" מתייחס לסממנים ייחודיים של תרבות ההיפ הופ, ואילו המושג "ראפ" מתאר את פעולת הראפינג (הדיבור הקצבי). לעתים, השימוש במונח ראפ לסגנון מוזיקלי מכוון לתיאור סגנון מונוטוני קצבי שהדגש בו הוא על הראפינג המילולי.
סגנון הראפ צמח בהשפעת מוזיקת רגאיי, ועל כן המקצב האופייני למוזיקת ההיפ הופ דומה. מאפיינים מוזיקליים של מוזיקת ההיפ-הופ הם הביטבוקסינג והסקראצ'ינג, הכלים האופייניים הם סינתסייזר, סמפלר ומכונת תופים. ראפינג יכול להיות מבוצע גם ללא ליווי כא-קפלה. ראפינג מבוצע היום בשילוב עם סגנונות מוזיקליים נוספים מלבד מוזיקת ההיפ-הופ.
מוזיקת הראפ מתבלטת כמוזיקת מחאה בוטה וברורה יותר מהסגנונות הקודמים לה. הטקסטים המועברים כוללים גסויות, קללות והתרסות, כמו גם תשבחות עצמיות והתייחסויות מיניות בוטות. הסגנון מזוהה גם עם תרבות שכונות העוני והפשע בארצות הברית, ורבים מהראפרים משתייכים לכנופיות רחוב (גאנגסטרים) ואף היו מעורבים בפרשיות פשע, כמו סנופ דוג שהואשם ברצח ובאונס, 50 סנט שהיה סוחר סמים ואף נשלח לכלא, טופאק שנרצח והנהיג כנופיית פשע אלימה, או Eazy-E שהיה מבוקש על ידי ה-FBI.
בשנות התשעים, מוזיקת ראפ ותרבות ההיפ-הופ צברו פופולריות רבה, והחלו להופיע גם אמני ראפ והיפ-הופ לבנים (דוגמת הביסטי בויז ואמינם). ההתקרבות למרכז הקונצנזוס גרמה גם למסחור רב סביב סגנון זה, והחלו להופיע לייבלים מסחריים מצליחים שמשמשים כפס ייצור לראפרים המכוונים לטעם הקהל, וזונחים את המחאה לשמה, דוגמת פיפטי סנט ואחרים.
להקות ראפ